תכלית – דרך חדשה, שמאל בונה עתיד

בחזרה למעלה

מדינה דו לאומית

זו הגישה של הישראלים האנטי ציונים. לפי גישה זו:

• מדינת ישראל צריכה להשתרע בכל השטח שהיה בידי ישראל בסיום מלחמת ששת הימים, להוציא מדבר סיני ורמת הגולן
• מדינת ישראל תהייה מאה אחוז דמוקרטית
• יבוטל חוק השבות
• לפליטים הפלסטינים או לצאצאיהם שירצו בכך יוחזר רכושם, או שיקבלו פיצוי אם זה בלתי אפשרי
• ישונו שם המדינה וסמליה

לכל מי שזוכר מדוע הוקמה מדינת ישראל ברור מדוע גישה זו פסולה

בחזרה למעלה

שתי מדינות לשני עמים

זו הגישה היחידה שמאפשרת חיים ותקווה לכולם. הדרך להגשמתה לא קלה, אבל עם נכונות משני הצדדים היא אפשרית.

אז נכון שהפרטנר מהצד השני הוא לא ציוני, ונכון שעד כה הפלסטינים לא פספסו שום הזדמנות לפספס הזדמנות. אבל, גם בצד השני יש שואפי שלום, והם הרוב, והם גם נכון להיום בהנהגה. אז אל נהייה עכשיו אנחנו אלה שמפספסים הזדמנות, כי אם ניתן להנהגה המתונה לקרוס ולקיצונית לצמוח, אז לנו אין כאן יותר עתיד.

הרעיון של שתי מדינות לשני עמים לא לחלוטין מגובש בקרבנו. הדברים היחידים להם כולנו מסכימים הם:

• חובה שתקום מדינה פלסטינית בחלק כלשהו מהגדה וברצועת עזה
• אם לא ניפרד לשלום ממרבית הפלסטינים מדינת ישראל או תפסיק להיות דמוקרטית או תפסיק להיות בית לעם היהודי
• לא להיפרד לשלום מהפלסטינים זה תמיד לחיות תחת טרור
• לא להיפרד לשלום מהפלסטינים זה להגביר את הבידוד של ישראל
• לא להיפרד לשלום מהפלסטינים זה לפגוע בכלכלה הישראלית
• השבת הארורה, ה-7 באוקטובר, התרחשה בגלל שלא נפרדנו לשלום מהפלסטינים
• ליהודים חייבת להיות כל הזמן שליטה על רחבת הכותל, ולמוסלמים גישה למסגדים בהר הבית
• בתוך ישראל אסור לאפשר זכות שיבה לפלסטינים וגם לא את חוק נכסי נפקדים

בעצם חילוקי הדעות הם רק על:

• גודל החלק שיינתן לשליטת הפלסטינים
• מעמד האזורים שסופחו לירושלים
• האם לאפשר בתוך ישראל איחוד משפחות כשאחד מבני הזוג ערבי ישראלי והשני לא ישראלי

הגישה שקיימת היום עברה תהליך התפתחותי:

• בראשית שנות השבעים מעטים דגלו במסירה מלאה של רצועת עזה והגדה כולה, הרוב המוחלט של אלה שדגלו בגישת הפשרה הטריטוריאלית והויתורים הכואבים תמכו בתוכנית אלון. גם אלה שתמכו בפשרה נרחבת יותר טענו שירושלים בשלמותה צריכה להישאר בידי ישראל, והר הבית כולו צריך להיות מנוהל ע"י עיריית ירושלים

• בשנות השמונים התרבו הקולות שדמו לקולות היותר יוניים של שנות השבעים, אבל עדיין היו לא מעט שתמכו בתוכנית אלון

• בהמשך שנות השמונים העלה שמעון פרס את רעיון הקונפדרציה עם ירדן, שמשמעו מסירת שטחים לפלסטינים להקמת מדינתם. אבל זו תהייה מדינה שבעצמאות מלאה לא תוכל לשרוד. ואז לצרף את השילוש ישראל, פלסטין וירדן למעין ארצות הברית של המזרח התיכון, שזה בעצם היה חזונו הראשון למזרח תיכון חדש

• בשנות התשעים הראשונות התגבש הרעיון שאמצו רבים – מדינת פלסטין צריכה להתקיים בכל רצועת עזה ובכל הגדה המערבית. ירושלים, כולל המזרחית, אבל רק בשטחים של לפני מלחמת השחרור, צריכה להישאר ישראלית, הניהול של אזור הכותל צריך להיות ישראלי, ושל אזור המסגדים של מדינת פלסטין (אפשרי כמו שכל שגרירות היא מובלעת טריטוריאלית ששייכת למדינה שהיא שלוחה שלה). על בסיס רעיון זה, עם הגישה שהליכה בשלבים עדיפה, נחתם הסכם אוסלו

גם היום עדיין לא כולם ממש בדעה זהה, אבל כולם מסכימים עם העקרונות שפירטתי קודם. והדבר הכי מעניין וחשוב, זו דעתם של רוב הישראלים, בין אם נבחן את כלל הציבור ובין אם רק את הציבור היהודי, רק מסיבות רבות כל אדם מדמה שהוא במיעוט נכחד, וחושש להודות, אפילו בפני עצמו, שהוא בעצם איש שמאל.

האמת היא שרוב גדול של הישראלים דוגלים בעמדות שמאליות מתונות

בחזרה למעלה

אז אם גם אתם רואים עצמכם גם כאנשי שמאל אמיתיים, וגם כציונים אמיתיים או לפחות לא כאנטי ציונים אז …